פרק י טוניסיה 1960

התקבלה הודעה דחופה ממחלקת עליה בארץ ממר ב. דובדבני ראש מח' העלייה שאני חייב לצאת באופן דחוף לטוניסיה היות והשליח העמיד תנאים להטבת שכרו, התנאים לא התקבלו בירושלים והוא עזב.
בתאריך 14.9.59 יצאתי בגפי לעיר תוניס בתוניסיה בדרכון בלגי.
שהותי בתוניס ארכה שלושה שבועות בלבד, והסיבה הייתה שהשליח הצליח לקבל את מבוקשו. ביום בהיר בהיותי במשרד נכנס זה שהחלפתי אותו ובקש את מקומו בחזרה. יצאתי בלי ויכוחים עם המטוס הראשון למרסיי והצטרפתי שוב למשפחתי והמשכתי לעבוד בתור מזכיר המחלקה במרסיי.

במשך שלושת השבועות הספקתי ללמוד הרבה על יהודי תוניס. ביקרתי כמעט בכל ישוב בו נמצאו יהודים, גם באי ג'רבה בו גרים לפי המסורת יהודים שהגיעו לאי ג'רבה אחרי חורבן בית שני. ראיתי את האבן שלפי האגדה הביאו מבית המקדש ועליו בנוי בית כנסת מפואר בשם "אל ג'ריבה". לבוש היהודים דומה לזה של הערבים. מכנסיים רחבים באמצע, סגורים מתחת לכל ברך עם סרט שחור כסמל אבל אחרי חורבן בית המקדש. בשבת שלא מתאבלים לובשים אותם הבגדים אבל בלבן ללא הסרט השחור. קיימים בתי מדרש או בתי כנסת רק לכהנים, והאגדה מספרת שבג'רבה לא יכול לוי לחיות פשוט לוי באי ג'רבה מת.
לאי עצמו יש שפת ים מקסים. לכל אורך שפת הים בתי מלון מפוארים, תיירים מכל העולם באים ישירות ממקום מגוריהם במטוסים אל האי.
כל האוכלוסייה המוסלמית בג'רבה תלויה במסחר ביהודים ובחגים ושבתות הכל שובת ואין מסחר. המוסלמים הטוניסאים משלימים עם שליטת המיעוט היהודי על החיים. מצב זה נכון לשנות 60-61.
האוכלוסייה היהודית מתפרנסת ממסחר, ומבעלי מקצוע במיוחד צורפים, וגרים בשתי שכונות חרה כבירה (גדולה), וחרה זרירה (קטן). לבוש הנשים וגברים הוא כבימי קדם.
השפה המדוברת חוץ מהערבית המקומית היא העברית! השגורה מפיהם, וכולם דתיים, שומרי תרי"ג מצוות.
פעם בשנה בל"ג בעומר מתקיימת הילולה לזכרו של שמעון בר יוחאי. לרגל מאורע זה חוגגים גם בנית "אל ג'ריה". מבית הכנסת יוצאים עם חצוצרות בתהלוכה מרשימה וצבעונית עם ספרי תורה. בין המשתתפים רואים גם את המושל המוסלמי, מכובדים ערביים וסתם קהל ערבי.
בעת התהלוכה מצטרפים גם יהודים מעבר לגבול, באים מלוב. אחד המבצעים היה שהיהודים מלוב לא יחזרו. השגנו עבורם ויזות לצרפת וככה נצלו את ההילולה לעזוב את לוב דרך ג'רבה כיוון תוניס ולעלות ארצה. השגת הויזות לצרפת לא הייתה בעיה, היה קיים הסכם.
הגישה לאי ג'רבה הייתה דרך הים עם הסירה בה העבירו גמלים מחוף לחוף. היה מקום למכונית אחת שעלתה על הסירה ברוחב, האורך של המכונית היה בדיוק הרוחב של הספינה. באחד הפעמים עליתי על הספינה והערבי אמר: "אדוני תזוז קצת אחורה", לא היה חסר הרבה שמהתזוזה ההיא הייתה עלול להימצא בים.
הגישה השנייה הייתה דרך גשר ארוך מעצים שהתחיל בחוף ZARZIZ ונגמר באי ג'רבה.

ממרסיי יצאתי שנית לתוניסיה ב- 2.9.60 עם מינוי מנהל משרד העלייה. את האשה ושני הילדים עזבתי במרסיי. ה"כיסוי" לעבודתי בתוניסיה היה מנהל חברה סוציאלית שנוסדה בשוויץ. לחברה היה משרד שהשלטונות העלימו עין מקיומו ונמצא באופן תמידי תחת איום של סגירה.
יש לציין שהשליחות בצפון אפריקה הייתה במסגרת "משרד ראש הממשלה" שתחת פיקודם עבדנו, כמו עלייה ועוד דברים. עבודתי הייתה לדאוג לעליית היהודים מכל רחבי תוניסיה, לכן ביקרתי בכל המדינה – תוניס העיר, סוס, ספקס, מדנין, גבס, ג'רבה קיירואן ביזרט ועוד. לכל מקום הגעתי עם פג'ו 203. היה איש קשר בכל מקום, לחלק מהמועמדים לא היו דרכונים, ולמי שהיו להם דרכונים לא היו ויזות והיה צריך למצוא דרכים להתגבר על המכשולים.
בעיר גבס בדרך לאי ג'רבה במרכז העיר נמצאת חצר מרובעת מוקפת חומה ודלת ענקית. בפנים, מסביב החצר חדרים חדרים בהם היו גרות משפחות יהודיות במצב כלכלי וחברתי קשה, ועוני שרר במקום. ביניהם מצאתי יהודי בגיל 106. בעירה מדנין גרו יהודים המנהרות. גם בג'רבה היו גרים בבתים נמוכים, המיטות נמצאות ב"קוך". אני זוכר שבאחת השבתות סעדתי על שולחנם הגברים ישבו מסביב השולחן והנשים המגישות ישבו על הרצפה על יד השולחן. ואם חשבתם שיהודים כאלה היה קל להוציא מהתנאים הקשים, אתם טועים.
אלו היו הרגלים מדורי דורות והם שמחו בחלקם מבלי לשאוף לשפר את תנאיהם. מול מצבם יהודי העיר תוניס חיו חיים אירופאים, בעלי עמדה, בעלי הון מכובדים, סוחרים. רובם היגרו לצרפת, יהודים עלו בתקופה ההיא טיפין טיפין. בתקופת שהותי בתוניסיה הייתי כל חודש בג'נבה שוויץ, כדי למסור דו"ח ופגישות ובעיות כסף.
יש פעולות שאינני יכול לחשוף אבל סיפור קצר כדאי לגלות, עמדתי בקשר עם אנשי שהיו בשטח. יום בהיר אני מקבל קופסת תמרים ממולאים עם אגוזים עטופה יפה. קיבלתי הוראה להעביר את השי המתוק לאשתי שנמצאת במרסיי. את החבילה מסרתי למזכיר שלי, תוניסאי שיצא דרך הים למרסיי, בתום לב הבחור נטל את החבילה מבלי לדעת כמובן את תוכנה. בהגיען לנמל לבדיקת המכס משום מה הקופסה התפרקה ומסמכים ותמונות התפזרו. המזכיר נעצר, ואנשינו כמו בכל יציאה עומדים במקום ברוחק ומתבוננים במה שקורה. קיבלתי הוראה דחופה ובהולה לצאת את המדינה. זה היה בחורף לא יצא אף מטוס בכוון אירופה, רק מטוס לילה לקורסיקה – לעיר BASTIA ובבקר הגעתי למרסיי. המזכיר קיבל את המסמכים בחזרה ושוחרר, הגיע למרסיי, מסר את החבילה המפורקת לאשתי. לאחר שנחקר על ידי אנשינו, פוטר האיש ולא היה יכול לחזור לטוניסיה.
במרסיי ישבתי שבועיים לאחר בדיקת השטח ואישור הממונים (משרד ראש הממשלה) חזרתי לטוניס.

פלה פנינה ויאיר חזרו ארצה בחדש דצמבר 1960. במכתב הראשון שקיבלתי בטוניס נודע לי שאשתי בהריון. בפסח אותה שנה חזרתי לחופשת מולדת לשבועיים, ומצאתי את אשתי בחודש החמישי להריונה.
בחודש אוגוסט 1961 הודיעו לי דרך הצינורות המקובלים, שנולד לי בן זכר במזל טוב. בברית המילה לא הייתי נוכח. לפי הסיפור המוהל קרא "האבא של הרך שיתקרב", פרץ בצחוק, וחלק מהחברים התקרבו. אי נוכחותי בברית היה בגלל עיסוקי במבצע ביזרט.

אין תגובות: