פרק ד בצבא הבלגי 1939-1940

צו הגיוס לצבא הבלגי לשרות סדיר

- 3.1.39 התייצבתי לשרות סדיר בעיר אנטוורפן. השתייכתי לחטיבה מספר 5 לפלוגה הפלמית לתקופה של שבע עשרה חודש על פי החוק. הייתי היהודי היחידי בחטיבה, המשכתי להתנהג כמו חבר בני עקיבא, כלומר הנחתי תפילין לעיניי כולם, התגלחתי במשחה המסריחה. לא קל היה לי להסביר את כל ההתנהגות הזאת לגויים שבאו מהכפרים ושאולי לא ראו יהודי, למשל איך באמצעות המקל אני מוריד את הזקן, ולא הבינו שהמשחה זה הגורם. בקשר לכשרות זה היה קשה אבל כל זמן שהייתי בקסרטין באנטוורפן הייתי יכול לגשת הביתה.
דוד (מסומן בעיגול) עם גיוסו לצבא הבלגי הסדיר ב 1939 הרגימנט החמישי פלוגה 6

– 1939 בחודש ספטמבר התחילה המלחמה בין פולין לגרמניה. נשלחתי לשמור בגבול ההולנדי על דרכים ממוקשות. הייתי מועמד לקבל דרגה, אך כדי לשמור על יחסים טובים כיהודי בודד ולמנוע קנאה, סירבתי לקבל את הדרגה ולא לתת להם הזדמנות לסרב כמו לקבל הוראות מיהודי. הודות להחלטה זו הצלחתי להחזיק מעמד והיחסים היו מצוינים.
באותה שנה תפסנו עמדות לאורך תעלת ALBERT (אלברט), קו הגנה בלגיה. היה חורף קשה, כפור, שלג. לנו בגורן אצל האיכרים, בלילות התגלגלנו שניים שנים בשמיכות, וכך עברנו את הלילות הקשים והעזים. הצבא הבלגי כידוע לא הצטיין במיוחד כלוחמים, אבל שררה משמעת חזקה וטיפשית. גם התנאים והציוד היו פרימיטיביים, טרטורים סתם ללא צורך. בשדה קיבלנו נתחי חזיר שהיינו צריכים לצלות לבד על האש.
מתקרבת שנת 1940. 10.5.1940 ביום שישי בבוקר פלשו צבאות גרמניה להולנד, בלגיה וצרפת. באותו יום יחידתי נמצאת בגבול גרמניה MALMEDY EUPEN. הצבא הגרמני בכוח אדיר ומפחיד עבר את הגבול והתקדם במהירות הבזק, ואנחנו התחלנו לסגת במהירות כפולה לכיוון מערב באוטובוסים. בדרך בלי הרף הופצצנו על ידי מסרשמיטים. המשכנו לסגת בצורה בלתי מאורגנת, שרר מצב של תוהו ובוהו. אלפי פליטים חסמו את הדרכים עם מיטלטליהם וכל מיני כלי רכב, וכך מנעו מצבאות הברית להגיע לחזית לעזרה. יומם ולילה התותחים היו בפעולה. במקום מסוים HAECHT (הכט) היחידה התארגנה מחדש לקו הגנה. ב – HUMBEEK נכנסנו לעמדות. החום היה קשה, היינו מצוידים בציוד חורפי וככה היינו צריכים להלחם בעמדות מאולתרות ללא כיסוי. הייתה התקפה גרמנית קבלנו פקודה להסתער. הפלוגה נכנסה לשדה תבואה, כל מי שנשכב בשדה תבואה נשבה, וחלק נהרגו. ראיתי את החורבן התחלתי לסגת עם עוד כמה חיילים המחזה היה נוראי.
כמאה מטר מהחזית בעת הנסיגה, פגשנו קצינים שלופיי אקדחים שעצרו בעדינו מלסגת וצעקו "חזרה לחזית" הסתובבנו וחזרנו. לאחר זמן קצר מאוד נסוגונו שנית וכבר לא מצאנו את הקצינים שעצרו אותנו קודם. התחלתי ללכת ברגל מערבה לכיוון הים יחד עם חלק מהצבא ועם פליטים. במקום מסוים נכנסתי עם עוד חיל לטירה להתאושש. קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. באמצע הלילה העירו אותנו המשרתים והודיעו שהגרמנים מתקרבים, נתנו לנו אוכל ושני זוגות אופניים ויצאנו לדרך דרומה.
שבעת ימים מאז פלישת הגרמנים התייצבתי במשטרה הצבאית והודעתי שאני מחפש את חטיבתי. לא היה עם מי לדבר. ממש אנדרלמוסיה שלמה.
ב 25.5.40 הגעתי עם האופניים לעיר הקיט הדרומית ביותר בגבול צרפת LA PANE (לה פאן). הגרמנים שפלשו לצרפת התקדמו במהירות הבזק והגיעו לעיר DUNKERK (דנקרק) בשפת הים. בצרפת בשטח בין שני הערים האלו היו מרוכזים לפי האומדן מליון איש פליטים שישבו שם בדיונות תחת לחץ הפצצות ללא הרף, וביניהם הרבה יהודים שלא יכלו להמשיך דרומה בגלל הניתוק. התנאים היו איומים ללא מזון וללא מים. במצב זה מצאתי את הורי ואחיותיי בחולות. אני בתור חייל הבאתי להם לחם ללא תור. למרות המצב העצוב הייתה הפגישה מלאת שמחה וששון. המשפחה מוצאת את הבן האבוד, לא ידעו מהומה עלי. הפגישה הייתה מאוד מרגשת, ללא מילים.
מצאתי שם גם חברים מבני עקיבא שחיו באוהל תחת מטר הפגזים. למרות המצב המיוחד והמסוכן לא העריכו כראוי את המצב והצעירים במיוחד לקחו הכל בקלות. חברי השומר הצעיר התנחלו בחולות וכל ערב ישבו מסביב קערה גדולה והשרו את רגליהם במים לסמל ולהמשך חברות קבוצתית (קומונה). עד כדי כך לא הרגישו מה עלול לקרות.
ושוב עזבתי את ההורים והסתתרתי במרתף. הקרבות נמשכו בין הגרמנים ואחרוני האנגלים שנפלו בשבי. ב - 28.5.40 בלגיה נכנעה לגרמנים. אני נלקחתי בשבי וההורים חזרו לאנטוורפן לדירתם.
במשאיות לקחו אותנו השבויים לגבול הולנד בלגיה MARIA TER HEIDE. שבועיים הייתי שבוי והתחלתי להכיר את הגרמנים מקרוב.

בערב שבועות 11.6.40 חזרתי הביתה ברגל, לא הייתה לי תחבורה מחוסר דלק. הסיבה לשחרורי נבעה מזה שאחת מפקודות היטלר הייתה לשחרר את כל היחידות הפלמיות היות והם שיתפו פעולה עם הגרמנים, ומאחר והייתי שייך ליחידה פלמית שוחררתי עם כולם וניצלתי מצפורני המפלצת בנס.
ועוד נס לשחרורי – ביום השחרור הגרמנים חלקו את מסמכי השחרור על ידי קריאת שם המשפחה, החיל ענה את שמו הפרטי וכך קיבל את המסמך. פחדתי מאוד פן שמי יכניס אותי לגיהינום. לפני חלוקת התעודות שמעתי בקול רועם את השם "סטביצקי". סקרן לדעת מי זה, ראיתי חייל גרמני במדים מתייצב דום לפני קצין גרמני, אז נרגעתי וקיוויתי שבעת קריאת שמי בטכס השחרור אעבור בלי סיבוכים. חשבתי שאם חייל גרמני נושא שם כזה אולי גם אלי לא ישימו לב, וברעדה שמעתי שהכריזו את שמי איזבוצקי, עניתי דוד וקיבלתי את הטופס ביד.

הפחד התחיל לחדור, וגם המצב הכלכלי היה קשה, ועל מנת להרוויח עבדתי במכולת, סחבתי שקי סוכר וכד'.
היהודים הופיעו לאט לאט, והחיים חזרו למסלולם עוד לא היו רדיפות, ולכן היהודים הגיעו חזרה ממרחקים, וכך נפלו לאחר מכן במלכודת. מבלגיה נשלחו 40,000 יהודים למחנות.

באותה תקופה גרנו ברחוב MARINIS באנטוורפן בקומה רביעית. זה היה ברובע היהודי המובהק.
מאותה תקופה בחודש יולי 1940 לקחו בשבי את אחי יוסף בגלל נתינותו הבריטית. קבוצה גדולה של בחורים מאנטוורפן, גם גויים, שהיו נתינים בריטים נלקחו לגרמניה כאויבי גרמניה.
אמא הכינה מזוודה מלאה בגדים ואוכל ויצאתי בתור בלגי לדרך בעיקבותיו.
אחי הודיע שהוא בבריסל ושם נאמר לי שעזבו, והם נמצאים בטירה בעיר OUI במזרח בלגיה.
הגעתי גם לשם והעליתי את המזוודה לטירה הנמצאת בראש צוק.
העליה היתה תלולה, והזקיף החזיר אותי למטה למשרד הגסטפו לקבל אישור.
"הגסטפו"- יחידה קיצונית שטיפלה בחיסול יהודים, יחידה שהייתה ידועה לשמצה, ואחר כך רק נודע למה הם היו מסוגלים.
עד היום השכל הישר לא יכול לתפוס עד להיכן הגיעה האכזריות. לכן החובה היא לא לשכוח ולהעביר לדורות הבאים את גודל האסון שקרה לנו.

המפקד, נמוך ושמן, בעל קרחת, טיפוס נאצי מובהק, פקד עלי לפתוח את המזוודה. פתחתי והצעתי לו שיטעם מהעוגיות שהבאתי מהבית. הוא קפץ מהכסא והתחיל לצרוח עלי "מה אתה רוצה להרעיל אותי?"
אפשר להבין את הרגשתי- את הפחד. לאחר הביקורת סגרתי את המזוודה. הזעתי מפחד והכנסתי את ידי לתוך הכיס ואז צרח שוב: "מה יש לך שם?" הוצאתי מהכיס ממחטה לנגב את הזיעה.
כנראה חשב שאני שולף אקדח.
נתן לי אישור והעליתי את המזוודה לטירה ומסרתי לזקיף. נודע לי אח"כ שהמזוודה נמסרה לו.
מאז לא שמענו ממנו ולא ראינו אותו עד השחרור ב- 1945. הוא היה במשך כל המלחמה במחנה OBERSCHLESIEN (אוברשלזיאן – גרמניה).בהיותי משוחרר גרתי באטוורפן. התנועה היתה מפוצלת, היו חסרים הרבה חברים. היה חיפוש אחרי דרכי הצלה שונות. זכור לי שהיה מדובר בסודיות גמורה בין יעקב ומנדל וילנר וביני על אפשרות לחצות את תעלת למנש ,"LA MANCHE" בסירה שהיינו צריכים להביא איתנו מהולנד לאנגליה. תכנית זו לא יצאה לפועל

אין תגובות: