פרק יב מרוקו 1964-1969

ב-1964 יצאתי למרוקו תחת חסות משרד ראש הממשלה. הכיסוי היה' משרד ה"יאס"- מוסד אמריקאני יהודי המטפל בפליטים בכל רחבי העולם, מוכר ע"י שלטונות מרוקו. היה' קיי'ם משרד ראשי, וסניפים בכל מרוקו. היחסים בין ראשי ה"יאס" והשלטונות התבשלו מאחורי הקלעים ולא בחינם העלימו עין ונתנו אשרות יציאה לאלה שלא היו להם תעודות. עשרות אלפי יהודים יצאו בשיטה של דרכונים קולקטיביי'ם כל אחד היה' מוסר תמונות, ועם טופס מיוחד קבלנו אשרות יציאה חתומות רשמית ע"י השלטונות. בטופס היה' כתוב "שלנ"ל מותר להגר לכל ארצות העולם חוץ מישראל".
עד שנות המיתון בארץ יצאו שיי'רות שיי'רות יהודים. אני קבלתי תחת פיקודי את החלק הצפוני של מרוקו, טנג'ר, טטואן ומזרח דרום, מקנס, פז, דרומה עד גבול אלג'ירי'ה ומצפון עד אוגדה גבול אלג'ירי'ה. עשרות עשרות כפרים ועיי'רות בהם נמצאו קהילות קטנות של יהודים.
המשרד שלי היה' במקנס ובעיר פז, הי'ה לי עוזר מקומי, ומזכירה במשרד ומכונית צמודה. בדרך לעיר פז בעוברי באחד הכפרים פתאום אני רואה גבר עם ילדה בת 3, יורדים מהגבעה. הילדה מתנתקת מהאבא רצה לכביש מקבלת מכה מהפגוש ונשארת שוכבת ללא תנועה. עצרתי מיד, ולא יאומן, באמצע המדבר בין השדות צצו מאות ערבים, מסביב לילדה ואני ביניהם. הקהל התחיל להתעצבן, ואני נסעתי מיד לבית הספר הכפרי ומשם צלצלתי למשטרה, כשחזרתי למקום, הילדה התעוררה למזלי, חלק אמר שאסור לפנות את הקורבן, המשטרה אמרה מיד לפנות, אותי ציוו להתלוות למשטרה. הערבים מסביב היו יכולים לעשות בי לינץ' היות ובאותה תקופה גם שנאו כל ארופאי.
בבניי'ן המשטרה חקרו, עשו דו"ח, ושחררו אותי. על הקיר במשרד היי'תה תלוי'ה תמונת רקע ענק של עבדול נאצר. מה להגיד? תתארו לעצמכם, הפחד, המחשבות שעברו במוחי, יצאתי בשלום.
משם יצאנו לביקורים, שבועות שלמים, כל יום מקום אחר. אחרי שכנוע עולים מהכפרים נקבע תאריך ליציאה לקזבלנקה. מכל רחבי האזור הגיעו בתאריך המסוים לעיר מקנס או פז, עמדו בכל פעם 4 או 5 אוטובוסים מוכנים להסיע את היהודים לשדה התעופה בקזבלנקה או לנמל שלה. האוטובוסים היו של חברה כמו "אגד" C.T.M. היציאה היי'תה בשעה 11 בערב, הדרך לקחה כל הלילה. לפנות בוקר הגענו, נכנסים למחסנים, עד סימן להמראה, הכל נעשה בדיי'קנות, בשקט עד כמה שאפשר. שדה התעופה היה' בידינו (לא בחינם).
בכל עיר היה' "מלה"- מעין גטו בו היו גרים היהודים במרוכז. לאחר תקופה חלק מהיהודים עברו לגור בעיר הארופאית על יד ה"מלה" שהי'ה מעורב עם הערבים. ה"מלה" בעיר פז היא הכי יפה ומפורסמת. בית הקברות היהודי נמצא בכניסה בו טמונים גאונים וצדיקים והוא עתיק מאוד. היהודים- סוחרים, צורפים, בעלי עסק, בתי כנסת עתיקים, אפילו דלתות הי'ה שווה להעביר ארצה. קיי'ם רעיון כזה, אולי פעם יתגשם. באחד הסמטאות של ה"מלה" נמצא בית עזוב בו הי'ה חי הרמב"ם (יש לי תמונה). בנין עתיק ויפיפה. בזמני עוד היו הרבה יהודים ב"מלה". טפלתי שם ביהודי בעל משפחה שהאישה עמדה על כך שהמשפחה תעלה ארצה. הבעל התעקש להשאר. למה? מחוץ ל"מלה" היתה לו פרה, ולא רצה להיפרד ממנה. מאמצי השכנוע לא הואילו, הוא סרב. הצעתי לו שיקבל פרה בארץ אבל שלא יסכן את המשפחה, הוא עמד בסירובו.

האוכלוסי'יה היהודית במרוקו מורכבת מאנשים מאוד עמידים, בורגנים בעלי עסקים גדולים, ועניי'ם, בעלי מקצוע פקידים (מעניי'ן שעד היום הבנקים במרוקו ביום כפור סגורים לכבד את היום הקדוש של היהודים).
התי'ידדתי עם הרבה יהודים מתורבתים, וקהילות מאורגנות היטב, היחסים ביניהם לבין הערבים המקומיי'ם מצוינים, היו הרבה שותפויות בין יהודים וערבים. כל העוזרות בעירות ובכפרים אצל היהודים היו ערביות. באחת היציאות באוטובוסים לקראת העלי'ה ראיתי איך ערביות וערבים פרצו בבכי ולא יכלו להיפרד מהיהודים. בדרך כלל לכל היהודים בכל המקומות הי'ה טוב, בילויי'ם ומותרות. רשת חב"ד עשתה פלאים בשטח הדת. חיי' המשפחה היו הדוקים וסגורים. הצעירים יצאו לצרפת, ואת הזקנים או המוגבלים שלחו ארצה לכן בשנת 1965 רוב מקרי הסעד עלו, והצעירים פנו לכיוון אחר, זאת הסיבה שכאן באר בשנות השישים, התדמית של יהודי מרוקו היי'תה שלילית.
באותה תקופה בתחילת השליחות ישבתי במרוקו חצי שנה ולאחר כך יצאתי הביי'תה כל 3 חודשים. הסדור היה' כדלקמן: הדרכון שלי היה' דרכון שירות ממשרד החוץ בשם דוד זיו, בהגיעי לרומא או למקום אחר באירופה החלפתי דרכון, ויצאתי למקום התפקיד בדרכון בלגי וכן להפך.
כבלגי היי'תי חיי'ב לצאת למרוקו מבלגי'ה ובחזרה, באותה דרך ומשם לפריז למסירת דו"ח. באחת הנסיעות כשלקחתי את הרכבת מבריסל לפריז עצרו אותי בתחנת הרכבת בפריז, NORD, העמידו אותי בצד והחרימו לי את כל המסמכים ביניהם דרכון וכרטיס נסיעה. מיד הודעתי לממונים, והם טפלו בזה. כרטיס הטיסה הי'ה לכיוון הארץ. היה' לי אסור לצאת מצרפת לארץ וטסתי לרומא. למה כל זה? מכיוון שבאותם ימים נרצח בן ברקה מנהיג האופוזיצי'ה למלך מרוקו, היחסים בין מרוקו לצרפת התערערו, גנרל אופקיר הי'ה יד ימינו של המלך ורצה להפיל אותו. כתגובה, הופל אופקיר במטוסו, האווירה היי'תה מאוד מתוחה. התוצאה מהמצב הזה- איסור גמור עבורי להיכנס או לעבור את צרפת שנים רבות עד אישור מחדש של משרד ראש הממשלה.

סיפור:
באחד הסיבובים באזור מרקש בשנת 1966 קבלתי אזור אחר באחריותי מקזבלנקה עד אגדיר AGADIR. ביניהם הערים כמו מרקש, מזגן, ספי, אסאואירה.
אגדיר, עיר שנהרסה כליל ברעידת אדמה וקברה תחתיה הרבה יהודים היום היא עיר גדולה מודרנית ויפיפייה ונמצאו בה שוב יהודים. קבלנו הודעה שאחד הקולגות שליח חזר מאגדיר, ובדרך כנראה מעייפות המכונית בה נהג התנגשה בעץ. הוא נפצע באורח בינוני ונמצא בבית חולים באזור מרקש. קבלתי הוראה לצאת מיד לבית החולים, הוא שכב ללא הכרה ופחדו שכשיתעורר ידבר שטויות ויסכן את הרשת, בינתיי'ם באו המשטרה לגבות עדות, באתי עם עוזר מקומי, הוצאנו אותו מבית החולים ובחשאי הכנסנו אותו לבית החלמה פרטי. מיד כשמסוגל היה לעמוד על הרגליים ולנוע עזב את מרוקו. זה לא היה פשוט.

עוד סיפור:
יצאתי ממרקש לכפר נידח בשם טביה TABIA. קבלנו הודעה שיהודים נמצאים בה. על המפה לא הופיע השם TABIA. חפשנו, המכונית עברה שדות מעובדים, בדרך עצרנו ושאלנו את הפלחים איפה TABIA, אחד מהם דובר צרפתית אמר ושאל: "אני שירתתי בצבא הצרפתי הייתי רוצה לדעת אם הגנרל דה גול עוד חי?" הגנרל כבר מזמן נפטר, רק לציין באיזה פרימיטיביות חיו ללא רדיו ועיתון, פשוט מנותקים מן העולם. בהגיענו למקום מצאנו קומץ של יהודים מעורב עם ערבים, גרים באורווה יחד עם החמור ובעלי החיים. ישבנו ושתינו תה. ואם אתם חושבים שאנשים, נשים וטף מיהרו לצאת את החור הזה אתם טועים אולי עוד היום נמצאים הם באותו מקום.

שנת 1967 - בארץ האווירה הייתה מתוחה, ערב מלחמה. חיכו להתפתחויות.
בסוף מאי 1967 קבלתי פקודה לעזוב מיד את מרוקו טסתי לרומא, חיכיתי יומיים ובאו לקחת אותי (משרד ראש הממשלה) לשדה התעופה, מצאתי שם צוות של חיל האוויר עם STRATCRUSER בקצה השדה. העמסנו ארגזים עם ציוד צבאי והמראנו ארצה. הייתי הנוסע היחיד במטוס. ביתר הטיסות ארצה ומהארץ טסתי בנורט NORTH מטוס צנחנים, מושבים בשורה לאורך דפנות המטוס. כל כמה רגעים היה צלצול לחגור, השירותים היו מאחורי הפרגוד באיזה כלי.
הנחיתה בשדה התעופה בן גוריון הייתה יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בשעה 5 לפנות בוקר, אחרי 9 שעות טיסה הגענו מרומא. ביציאה מהמטוס היה שקט מוחלט לא הייתה שום תנועה, עזבתי את המטוס בלי בדיקת דרכון או מכס ובלי מחסום נסעתי הביתה.מצאתי צו קריאה למילואים. עד שארגנו את העורף היה כבר אחרי המלחמה.

מלחמת ששת הימים היא פרשה לחוד. מה שאני חיי'ב להוסיף זה שעל יד הכניסה בבית בחמ"ד חפרנו שוחה נגד הפצצות אויב באין מקלטים.
חודש אחרי המלחמה לקחתי לפי פקודה את ה"פקלך" וחזרתי מובן! דרך איטליה במטוס נורד. ולאחר החלפת תעודות והוראות טסתי ב AIR MAROK בחזרה למרוקו.
מצב קשה ומסוכן בכל ארצות ערב אחרי הנצחון על המצרים ע"י צה"ל, היה קשה לערבים לעכל את תבוסתם.
העליה הייתה בשפל הרבה יצאו לצרפת. אני גרתי בקזבלנקה והיה לי האזור שך ראבאט RABAT עיר הבירה. התידדתי עם ראש הקהילה, יהודי אמיד מקורב לחצר המלכות. פעם כשישבתי במשרדו צלצל הטלפון ואחת הנסיכות הזמינה את עצמה לשבת לאכול "דפינה" זה חמין (טשולנט) שלנו בצורה אחרת.

לא אשכח גם את מה שעבר עלי באחד הלילות בקזבלנקה שבה גרתי אז.
בערך בשעה 3 לפנות בוקר פקדה את העיר רעידת אדמה בדרגה +7 נפלתי מהמיטה, מיד התלבשתי לקחתי את הרכב ויצאתי לשפת הים.
איזו הרגשה כאילו אתה כלום, אבוד, חוסר אונים. ישבנו שם עד יעבור זעם.

משנת 1964 עד שנת 1969 הייתי לסירוגין במרוקו לתפקידים שונים. באמצע שליחותי בבלונקס הייתי במרוקו לחודש ימים.

כידוע נמצאים בצפון מרוקו על שפת ים התיכון שתי ערים ספרדיות MELLIA ו- CEUTA השייכות לספרד, ויש ביניהם מחלוקת, השתיים מרוחקות אחת מהשניה, שם יש קהילות יהודיות שהייתי צריך לטפל בהן. קבלתי הוראה להגיע לשני המקומות האלו דרך הים.
הנה הדרך שעשיתי: 17.2.69 מטוס מ- CASABLANKA ל- GIBRALTAR, מגיברלטר עד ALGSIRAS באוניה, ומשם באוטובוס ל-MALAGA, למחרת טסתי ממלגה ל- MELLIA מליה (שבצפון אפריקה) במטוס בעל ארבעים מקומות מלא ערבים.
תמונותהייתי האירופאי, היהודי היחידי, קשה לתאר, הייתה סערה חזקה, כמה פעמים חזרתי על "שמע ישראל", המטוס היה כצעצוע בידי הרוחות, הרגשתי כמו יונה בסערה. בנחיתה נבהלתי והופתעתי. המטוס נחת בטריטוריה של מרוקו, היות ולמליה אין שדה תעופה, מזה בדיוק רציתי להימנע. העבירו אותנו לעיר מליה שבשטח הספרדי באוטובוסים.
עשיתי את עבודתי והפלגתי באונית לילה בחזרה למלגה MALAGA.
למחרת יצאתי לעיר השניה CEUTA ממלגה ל- ALGESIRAS באוטובוסים ומשם באוניה ל- CEUTA. נפגשתי עם יהודים וראשי קהילה. ובחזרה מ- CEUTA באוניה לאלג'זרתה. המשך באוניה ל- GIBRALTAR ומשם במטוס ל- TANGER- מרוקו הגעתי לCASA ברכבת.
היה מרתק, חוויות, עבודה, העיקר שהכל עבר בשלום. אחרי מבצע זה חזרתי הביתה לחיק משפחתי ב- 1.3.69.

מיד התחלתי להתכונן לשליחות לאירופה בתפקיד מנהל מחלקת העלייה בארצות בנולוקס, הפעם עם משפחתי. יצאתי בתאריך 21.5.69 והכנתי את קליטתה של משפחתי, אשתי, פנינה וליאור בן 10. יאיר הגדול נשאר בארץ להמשיך את לימודיו בישיבת נחלים.
בהגיעי לבריסל חזרתי לארץ מולדתי אחרי 25 שנה. שום דבר לא היה זר לי, לא שתי השפות צרפתית ופלמית ולא האווירה. הרבה ידידים ופשוט הרגשתי בבית.
המשרד הראשי היה בבריסל בבניין הפדרציה הציונית והמגבית. עשיתי מהפכה בנוגע למשרד והריהוט והתחלנו לעבוד. היחסים עם הפדרציה, קרן היסוד והשגרירות היו מצוינים, פעמיים בחודש הייתי באמסטרדם עם המכונית ומשרד העלייה גם שכן בבניין הפדרציה. לא הייתה בעיה עם השפה במשרד היו עוזר ומזכירה, העבודה העיקרית הייתה מורכבת מעידוד העלייה, בשתי הארצות האלה הקמתי תנועת עליה, אנשים שעמדו לעלות תוך שנה ויותר.
בלוכסנבורג הביקור היה כל חודשיים, מעט יהודים שלא היו מעונינים לעלות.
עיקר העבודה הייתה בבריסל, תנועת עליה די מלאה פעילויות, וגם באנטוורפן, סוג יהודים אחרים, יותר ציונים, יותר חמים.
ליהודים אלה היה קשה למכור עליה, בגלל הקשר ההדוק במסחר בענף היהלומים, יהודים נסעו הלוך ושוב לארץ, אבל בכל זאת הצלחתי לעניין קבוצה שלמה של בוקעי יהלומים להתארגן וחלק עלו. בשנת 1970 עלו 430 יהודים מבלגיה לעומת 260 בשנת 1969.
בהולנד בקרתי בערים הראשיות, רוטרדם, אמסטרדם, אוטרכט, ובריכוזים קטנים של יהודים בערי השדה.
פעם הגיעו שני בחורים מעיראק לאמסטרדם, בדרך לא דרך והיי'תי צריך לקבלם ולדאוג להמשך דרכם ארצה. קיוויתי שתפתח דרך לעלי'ה מעיראק. יצאתי לכנס שליחים בארץ למסור דו"ח. היה לי ביקור של עשרה ימים של מנכ"ל מחלקת העליה דאז עוזי נרקיס, ארגנתי הופעות פומביות, גם בהולנד, לפני סטודנטים ומבוגרים, ובבריסל עם עיתונאים, תנועות עליה, עם המגבית וכו'. באנטורפן הביקור עבר בהצלחה, קבלת פנים רשמית בבורסת היהלומים.

בשנת 1970 הגיעה אלי שמועה שקיימת קבוצת אנשים שגרים בעיר ליאז' LIEGE העובדים במכרות פחם. אנשים אלו קוראים לעצמם "יהודים אבודים" וברצונם להיות יהודים מלאים ולעלות ארצה. אחרי כמה פניות לרב הראשי מבלגי'ה הרב דרייפוס שיעזור להם קבלו ממנו תשובה שלילית.
יצאתי למקום ובאתי במגע עם האנשים. מתברר שהם איטלקים "מרנים" ששומרים כמה מנהגים שלנו מתחתנים ביניהם, הנשים מדליקות נרות וכד'. אחד מהם בשם PELICOTI סיפר שאביו לפני מותו סיפר לו שהיו מה"מרנים". לאחר מותו נדד PELICOTI ברחבי איטליה ובסוף מצא עוד משפחה מרנית והתחתן עם אחת מהמרנים הבנות למרות שהיתה הרבה יותר מבוגרת, רק מפחד שלא ימצא אחת מהמרנים ולא רצה להתחתן בשום פנים ואופן עם אחת מחוץ לעדה. באו למכרות לבלגיה מאיטליה כדי להתפרנס, אנשים שקטים, נקיים, מתורבתים. הם היו אחת עשרה משפחות, 80 נפשות. נפגשנו כמה פעמים בבית הקהילה, ספרו שהגברים היו לפני שנה בארץ להתרשם וחזרו בהחלטה להתגייר ולעלות, טענו שכל מי שפנו אליו סרב לטפל בהם. דיווחתי ארצה, קבלתי אור ירוק וטיפלתי בהם, השגתי מורה לעברית ויהדות, הזמנתי את הרב א. טואף רב ראשי מאיטליה, הוא היה האורח שלי, שוחח הרבה עם המועמדים, ובא למסקנה שנכון שהם מצאצאי האנוסים. אישור סופי קבלתי מהרב גינזבורג מהסוכנות שגם בא והתרשם לטובה. ביולי 1970 דאגתי לקרון שהביא את אחת עשרה המשפחות שהם שמונים נפש לעיר נפולי באיטליה שם התקבלו על ידי מחלקת העליה. במקום התגיירו כדת וכדין ועלו ארצה כיהודים שלמים. כולם התיישבטו בבאר שבע. חמש שנים אחרי עלייתם בקרתי אותם. הם היו במצב רוח מרומם, ילדיהם כבר שרתו בצה"ל. במילה אחת אנשים חיוביים ללא קינטור. כתבה על הנושא "מרנים" נמצא בעיתון JERUSALEM POST מיום 28.11.70 עם תמונה של הקבוצה ושלי.
אחרי מבצע זה יצאתי לשליחות מיוחדת לאי ג'רבה (טוניס) 16-17-18.5.71 לקראת ל"ג בעומר. לאחר שחזרתי התארסה פנינה בתי היחידה בבריסל עם הבחור מישל רוזיאביץ. אחד התנאים מצד הכלה היה שהחתן יעלה ויתחתן בארץ. וכך היה. השאיר אחריו בחו"ל הורים מבוגרים ואח נשוי+ 2.
כולם חזרו הביתה ארצה ואני עוד המשכתי חודש בתפקיד.
ב- 4.8.71 פנינה ומישל התחתנו באולם העצמאות. כל המשפחה מארצות הברית ומבלגיה היו נוכחים, הרב ידידיה פרנקל ז"ל נתן חופה וקידושין במזל טוב, הזוג התיישב בירושלים. באותו היום התגייס יאיר לשירות סדיר.
מלחמת יום הכיפורים פרצה ויאיר ישר מבית הספר לקצינים יצא להלחם בחזית הצפון וברוך השם חזר בשלום הביתה. אני משאיר את הסיפור לו.

בתחילת פברואר 1947 בהיותי מנהל מרכז קליטה לוד קבלתי ממשרד קרן היסוד, בקור מעבר לתעלת סואץ. יצאנו במטוס "היילנדר" שמונה אנשי המגבית ואנוכי. טסנו משדה דב לאורך החוף לרפידים והמשכנו במכונית לעבר התעלה בקרנו את פואד, בית קברות צבאי בו טמונים חיילים יהודים, שנפלו במסגרת צבאות הברית. מצבות עם מגן דוד ממלחמת העולם השניה.


באמצע העבודה במרכז הקליטה לוד יצאתי בשליחות לחודש למרוקו 22.12.74 - 25.11.74 בסוף אותו חודש בהפסקה של שבוע ימים יצאתי שוב למרוקו לתפקיד מיוחד 30.12.74- 20.1.75 בחזרתי מוניתי למנהל מרכז קליטה בכפר חב"ד. רוב האוכלוסייה, גרוזינים, מיעוט דוברי אנגלית. באותה תקופה היה לי הכבוד לארח את נשיא מדינת ישראל דאז פרופ' אפרים קציר, מסרתי סקירה והסבר בהקשר למרכז הקליטה בנאום הנשיא ובכיבוד נסתיימה הפגישה.

הפעם האחרונה שיצאתי שוב לשליחות קצרה לתפקיד מסוים במרוקו 3.3.77 16.2.77-.

ב- 1978 בנר חמישי של חנוכה התחתן יאיר בן דוד עם חגית הויזמן, באולם גילטון בתל אביב, הרב לאו ישראל נתן חופה וקידושין, התיישבו בבית לחוד במושב חמד.
באותה שנה שתלנו יאיר, ליאור ואני שבעה דונם אפרסמון "טריומף". לא הייתה הצלחה רבה אחרי ארבע שנים, אבל לא מאבדים מרץ ותקווה וממשיכים. יבול ירוד, שנה ברד שחיסל את הפרי, שנה אחרי חמסין ששרף את המטע, ושנה יבול טוב והכנסות לא רעות. מאז עלינו להתיישבות לא נחה האדמה. מה לא עשינו, תות שדה, ירקות, חבושים, שזיפים, עצי פרי לבית ולמשפחה.

בשנת 1980 בגיל 60 אחרי 22 שנים עבודה בסוכנות היהודית מחלקת העלייה מהם 10 שנים בחו"ל יצאתי לפנסיה מוקדמת. בחודשים הראשונים של הפנסיה היה קשה מאוד עד שמצאתי את מקומי, חזרתי למקצוע המקורי בענף היהלומים.

מלחמת שלום הגליל פרצה בתאריך 5.6.1982 יאיר המגויס לחם בחיל התותחנים בדרגת סגן. גם ליאור מפקד טנק לחם בלבנון ושניהם היו בסכנות. על חלקם במלחמה יספרו בעצמם לילדים שלהם.
ב- 1.5.84 התחתן ליאור שרגא בן דוד עם עידית גוטליב בת הכפר באולם העצמאות בתל אביב. הרב יגאל שפרן נתן חופה וקידושין. התיישבו בבית לחוד כבן ממשיך.

אין תגובות: