פרק ז מהוואנה דרך קנדה לאנטוורפן 1943

בתאריך 17.11.41, 36 שבועות לאחר שעזבתי את הבית הפלגתי מליסבון באוניה SERPA PINTO (סרפה פינטו) לכוון קובה. זאת הפעם הראשונה שלי על אניית נוסעים באוקיינוס האטלנטי.
האוניה SERPA PINTO (סרפה פינטו)

ב 18.11.41- האנייה עוגנת בעיר קזבלנקה - מרוקו, בצפון אפריקה. בנמל עלו פליטים מכל מיני ארצות שהצליחו להגיע למרוקו, ביניהם מכרים מבלגיה. פליטים אלו היו במחנה בעיר MAZAGAN מזגן. בעיצומה של המלחמה פורטוגל הייתה ניטרלית לכן האונייה הייתה מוארת חזק משתי דפנות האניה שהאירה את דגל פורטוגל לבל תותקף ע"י הגרמנים.
ב – 20.11.41 הגענו לאיים ACORES השייכים לפורטוגל והנמצאים באוקיינוס האטלנטי. באנייה

היה מטבח כשר ומקום הלינה שלי היה שתי קומות למטה, מיטה מס' 185.
ב – 30.11.41 הגענו לאיי BERMUDA (ברמודה) השייכים לבריטניה. קבוצת איים יפיפיים שהקשר ביניהם בסירות מוטוריות. כאן היה המפגש הראשון עם העולם החופשי, כולם נחקרו על ידי SCOTLAND YARD הבריטי (סקוטלנד ירד) שרצו לדעת פרטי פרטים על המצב באירופה. אפילו חוקר בשפה הפלמית היה ביניהם.

ב- 9.12.41 הגענו ל- SAN DOMINGO. למרות התאריך היה חום כבד, בכל המקומות בנמלים אסור היה לרדת, המשכנו להאיטי ואחר כך הספינה עגנה בהוואנה – קובה.
ביום שישי 17.12.41 הורידו אותנו ליבשה בסירת הצלה. הביאו אותנו ישר למחנה TISCORNIA, במחנה ביליתי 13 יום. היה קשה. קודם החום הלוהט כמו בימי חמסין כאן בארץ, האוכל היה רע. הלחם מקמח אורז. קובה הייתה תחת שלטון רודן בשם BATISTA שהייתה כעין מושבה אמריקאית. הרודן היה ידוע כמושחת, גנב, ופרו אמריקאי מובהק.
לקובה היה שם רע בין היהודים. היה ידוע (כך מספרים) שיהודי פולין שהסתבכו בכל מיני עסקים מפוקפקים, רציחות, גרושים ברחו לאי קובה שלא עשה להם קשיים בזמנו להלקט.
התוספת שקיבלה הקהילה הקיימת מפליטי אנטוורפן היה 500 נפש. שהראו יוזמה יוצאת מן הכלל בכל השטחים.

היהודים הקימו שם תעשיית יהלומים. ניצלו את המצב באירופה שתעשיית היהלומים הייתה משותקת בגלל המלחמה. וככה יכלו לספק לאRצות הברית את הסחורה המוגמרת.
היהודים גם הקימו בורסה. היא הייתה ברובע היוקרתי בהוואנה הנקרא VEDADO. קהילת יהודי בלגיה הוקמה, בית ספר, שוחטים וכל הכרוך בכך. העסקים פרחו ועשו חייל. בזמן שבאירופה הייתה שרפה, במיוחד ליהודים שנספו בצורה בלתי אנושית על ידי הרוצחים הגרמנים.

בתור מנסר יהלומים מצבי היה רע. הייתי חייב לחכות עד הקמת המפעל. עד אז גרתי עם מקס ברנבלוט, שהיה ראש קן בני עקיבא באנטוורפן לפני המלחמה. בכיבוש הנאצי של בלגיה הצטרפתי אליו בהיותו בהכשרה בצרפת. נפגשנו שוב בהוואנה. היום הוא חי בארץ תחת השם מ.בנית, פרופסור בצרפתית עתיקה. הוא נתן שיעורים ואני הייתי רוכל מבית לבית ומוכר לבנים כגון: גופיות תחתונים וגרביים. את הסחורה קיבלתי באשראי מיהודי ותיק. הרווח היה דל וככה חיינו. עבדתי גם בשפשוף אופנים לליטוש יהלומים. עבודת פרך מלוכלכת אבל מכניסה עד שיכולתי לעבוד במקצועי ניסור יהלומים.
בחור קצת יותר צעיר ממני, ממשפחה אמידה ושמו משה בר היה גם הוא בהוואנה, והצטרף לתנועת נוער. התיידדנו ונעשינו חברים. ההשפעה עליו הייתה חזקה בנושא ציונות. עד כדי שהחליט גם להתגייס לצבא בלגיה החופשית. יום אחד ראתה אמו שבנה ואני יוצאים מהקונסוליה הבלגית לאחר שנרשם לשרות. עשרות שנים הייתה אימו משוכנעת
שאני הייתי הגורם לגיוסו. דאגתי שמא לא אוכל לראותו יוצא שלם מהמלחמה, ומרוב דאגה ביקרתי אותו בקו הראשון לאחר הפלישה. עד היום אנו ידידים, חברים לנשק.
בהוואנה היו לי 2 דודים אחד לא יכול היה לעזור לי והשני יכול היה אבל לא עזר. הדוד שלא היה יכול לעזור היה מזמין אותי מידי פעם לארוחה. הדודה הפצירה בי: "דוד דוד תאכל תאכל, בין כך זורקים", וביידיש: "עס עס דוד מען ווארפט עס זובי זו ארויס".
החיים נמשכים, ומהחום הגבוה יש מכת ג'וקים ואנו נלחמים בהם ערב ערב בנעלי בית. האוכלוסייה בחורף מתלבשת
לא לפי מזג האוויר אלא לפי לוח השנה. פברואר זה חורף לפי הלוח, ורואים נשים עם פרוות, גברים בחליפות והשמש הלוהטת.
הסתדרות ציונית הוקמה, עם תנועת נער שכלל את כל הזרמים, ואנחנו היינו בין המנהיגים יחד עם חברי השומר הצעיר. התקיימו פעילויות, שיחות, טיולים ומחנות כמו בזמנים הטובים והשקטים בבלגיה.

מקס ברנבלוט השותף לחדר עוזב לארצות הברית. מציעים לי לנסוע ל-BRITISH GUANA להקים שם מנסרה ליהלומים. הסכמתי אבל לשמחתי זה לא יצא לפועל.

התחלתי לעבוד במקצועי, הרווחתי טוב 150$ לשבוע. שכר דירה עלה 15$ לחדש בשדרה יוקרתית בהוואנה.

המצב באירופה הלך והחמיר, מגיעות ידיעות נוראות, לא הייתי שקט והיו לי נקיפות מצפון. לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים, פניתי לקונסול הבלגי והחלטתי להתנדב ולהצטרף לצבא בלגיה החופשית ולהלחם נגד החיה הנאצית. הבדיקות הרפואיות קבעו שאני בכושר. בין הנוער פרץ ויכוח להתגייס או לא. חלק נשארו וצברו הרבה כסף. ישנם שני סוגי בחורים האחד שאף פעם לא שירת בצבא והשני שתמיד בצבא. אני שייך לסוג השני. הייתה שאלה באם עוד אזכה לראות את ההורים אחים ואחיות שנשארו באירופה.


הגיע יום הגיוס יחד עם עוד 10 בחורים יהודים וגוי אחד.
ב- 3.2.43 קיבלתי ויזה מעבר דרך ארצות הברית לקנדה.
ב- 10.2.43 נחתתי בפעם הראשונה במטוס במיאמי, שם חיכו לנו חיילים
בלגים מלווים, ומשם נסענו ברכבת 36 שעות לניו יורק.
נ
תקלתי בפעם הראשונה בגזענות. שרותים, מקומות ברכבת, ואוטובוסים מיוחדים לכושים. הייתי בהלם.

בניו יורק ביליתי אצל דוד דוד שהכין ארוחת צהרים לכבודי (הגיבור) בדירתו. הוזמנו כל הדודים והמשפחה. הייתי במרכז ההתעניינות, יהודי מהמשפחה נוסע להלחם בנאצים – זה לא פשוט.

המשכנו צפונה ברכבת לקנדה והגענו למחנה אימונים קנדי בשם JOLIETTE, 40 מייל מהעיר מונטריאול. יש לציין שתוך יומיים שלושה עברתי מ- 30 מעלות מעל ל- 0 ל- 30 מעלות מתחת ל- 0.

החרף קשה, ברחובות עברו סוסים רתומים לכלים שהזיזו את ערמות השלג לצדדים. המדרכות נפתחו ע"י קומפרסור, היה כפור אבל הוסיף בריאות לעומת החום בקובה ששם סבלתי מהקיבה.
חיינו בגן עדן, לא היה חסר דבר בזמן שבאירופה שרפו יהודים.
בשעת הפנאי ביקרתי בסניף בני עקיבא בעיר מונטריאול. הפכתי להיות פעיל ורכשתי ידידים וידידות. באחד הערבים הוזמנתי לערב לכבוד חיים ויצמן שהיה במלון במונטריאול, ונשא את דברו. הוא היה יושב ראש התנועה הציונית, ולאחר מכן נשיא ראשון של מדינת ישראל.


פנקס השרות בצבא הקנדי

תקופת שהותי בקנדה מ- 19.6.43 –13.2.43 עברה באימונים. הייתי אז בן 23
. בעת האימונים, קשרנו קשרים עם כמה משפחות יהודיות מהמקום.
בציוד מלא, בגדי קרב ומנות קרב עלינו על אניה בעיר הנמל HALIFAX הליפקס שבקנדה. על הסיפון מצאנו הולנדים, קנדים, פולנים, כולם במסגרת צבאות הברית.
הספינה עשתה 23 קשרים לשעה לכיוון אנגליה, ללא ליווי. מהירות האניה לא איפשרה לאויב לרדוף אחריה. הגענו
בשלום לעיר ליוורפול שבאנגליה. ברכבת נסענו צפונה דרך לונדון. אחד המחנות היה בעיר LAEMINGTON. היינו גם בברמינגהם קובנטרי ועוד מקומות.
מפעם לפעם נסעתי ללונדון, שם פגשתי את אחי אברהם. שוב שמחה וששון להיפגש עם קרוב באותם הימים. הוא עבד בתעשייה הצבאים – מלחמתית ונאלץ לשנות את שמו מאיזבוצקי לבוסטון וזה עזר לו להתקבל לעבודה במפעל בטחוני, למרות שהיה נתין אנגלי.

בזמנים ההם היו באנגליה כמה נקודות הכשרה מבח"ד (ברית חלוצים דתיים) מורכב מילידי התנועה בגרמניה שהצליחו ע"י סידור מיוחד להגיע לאנגליה ללא הורים.

בשבתות ביליתי בכל פעם בנקודת הכשרה אחרת. לאחד שנים יסדו יוצאי ההכשרה את הקיבוץ לביא.
הייתי שוב פעיל, השתתפתי בעיתון של בח"ד בשם "חיינו" שיצא לאור בלונדון.
בהיותי באנגליה במסגרת הבריגדה הבלגית החפשית, הגיעה אלי הידיעה שבארץ הוקמה בריגדה עברית עצמאית שלחמה באיטליה. הרגשתי חובה לבקש העברה מהבריגדה הבלגית לבריגדה העברית. הבקשה נכתבה בשפה הפלמית בתאריך 13.12.44. קיבלתי סרוב.



ת ר ג ו ם מ פ ל מ י ת:

בשדה 13.12.44 ס ו ד י

חייל איזבוצקי ד. מס' 3863
עבוד מפקד חטיבה מס'
1
לתשומת לב מפקד סוללה מס' 1

הנדון: העברה

יש לי הכבוד לבקש העברה לבריגדה היהודית שהוקמה ע"י הכוחות הבריטיים, שאישרו באופן עקרוני הצטרפותם של חיילים של צבאות הברית.

אני נלחמתי עם הבריגדה הבלגית כדי לשחרר את בלגיה.


כעת ברצוני להמשיך את הלחימה ביחידה היהודית לנקום נקמת אחינו היהודים.
בתור יהודים עינו אותנו, ובתור יהודי ברצוני לגמור את הלחימה.

בתקווה שכבודו יבין את רגשותי ויאשר את בקשתי.

חייל ד. איזבוצקי
סוללה תותחנים שדה מס'
1
ב. ל. א.




המלחמה הייתה בעיצומה. ההפצצות על לונדון היו יומם וליל. שמי לונדון היו מכוסים בבלונים שהיו קשורים בכבלים לאדמה כדי לגרום שהמטוסים הגרמניים יתקלו בכבלים ויתרסקו. אחוז גדול של הצלחה. קובנטרי שהייתה עיר יפה נמחקה כליל.

הייתה צרה נוספת. המטוס ללא טיס V1. אלה נפלו על לונדון בכמויות וגרמו לאבדות ולנזקים. ביום יכלו לראות אותו ולברוח לכיוון ההפוך. בלילה ראו זנב אש מתקדם והייתה אפשרות קטנה להתגונן.
סוג שני של מטוס ללא טיס היה V2. אותו לא ראו ולא שמעו. הוא בא בהפתעה והיה קשה להתגונן כנגדו. גם ההזעקות אחרו לבוא. מטוסי הקרב הצליחו להוריד חלק מהם.

יום הפלישה התקרב. נפרדתי מאחי אברהם החלפנו שטרות כסף בציון ברכות. הוא נתן לי שטר של חצי לירה סטרלינג ואני נתתי לו שטר כסף מיוחד של צבאות הברית. שני השטרות נמצאים אצלי היום.
ב- 6.6.44 צבאות הברית פולשים לנורמנדיה – צרפת. אנגלים, אמריקנים, קנדים, פולנים, פלשו בכח אדיר נגד ה- ATLANTIC WALL עם אלפי נחתים, מטוסים אניות מלחמה. הרבה מאוד אבדות – והחומה נפלה.


אנחנו, הבריגדה הבלגית החופשית השתייכנו ל- FIRST ARMEE GROOP 21 בהנהגתו של מונטגומרי ויחד עם עוד בריגדות חופשיות ממדינות אחרות פלשנו לאחר מכן עם נחתים ליבשת אירופה – נורמנדיה, לאחר נפילת הקיר המערבי WEST WALL.

בשמים היו קרבות אוויר, קולות וברקים, התפוצצויות, פחד אימים. זה כנראה טבעי שכשאתה בסכנה אתה רגוע יותר. הפחד הוא לפני הסכנה.

פרידה מאנגליה לפני הפלישה לנורמנדי

ב-3.8.44 עלינו על ARROMANCHE נמל מאולתר לצורך הפלישה והגענו עד לפני העיר CAEN. מקום היציאה היה מעיר הנמל פורסמוט שבאנגליה.
בעיר CAEN הגרמנים החזיקו מעמד כשלושה חדשים. עברה שם תעלה, צבאות הברית לא יכלו להתקדם וגם הגרמנים לא הצליחו לפוצץ את הגשר. אנחנו היינו מחופרים, כל אחד במין קבר. מכת היתושים הייתה נוראה לא פחות מההפצצות. בערבים הדלקנו שמן בתוך ה"קבר" כדי לגרש את היתושים, לאחר שהעשן יצא נכנסנו לחפירה ועברנו את הלילה כל לילה בפחד מחשש פן... לאחד הפצצות אין ספור ע"י מאות GLEIDERS שנחתו מסביב הגשר ושהביאו איתם מאות חיילים, הצליחו צבאות הברית לתפוס את הגשר שלם.

שטר כסף מיוחד לצבאות הברית בעת הפלישה לנורמנדיה – צרפת 6 ביוני 1944

מרגע תפיסת הגשר התחילו צבאות הברית לנוע קדימה (ואנחנו ביניהם) ברדיפה אחרי הצבא הגרמני שנס צפונה. היו מצבים שהתותחנים שהשתייכתי אליהם היו לפני חיל הרגלים, ממש דהרנו אחריהם. בשלב מסוים נפצעתי קל ברגל. אחרי טיפול קצר המשכתי לכוון צפון. יומם ולילה ללא הפוגה התקדמנו, עברנו את העיר ROUEN והתקרבנו לגבול הבלגי.
הגנרל פירון שעמד בראש הבריגדה הבלגית קיבל את הכבוד לשחרר את עיר הבירה בריסל. ביום 3.9.44 נכנסה השירה הבלגית לבריסל לתשואות אין סופיות של האוכלוסייה. קשה לתאר את שמחת הקהל. 8 ימים חגגו. בתי הקפה חילקו חינם שתיה כדת וכדין. ליהודים לא הייתה אורה ולא שמחה. לאט התגלו הזוועות שהתחוללו באירופה, והתחילו לבדוק מי חסר מבני המשפחות, מכירים וידידים. המאזן היה עצוב. מידי יום ביומו הגיעו יותר ויותר סיפורי זוועה, וכל יום יצאו יהודים אחרים ממחבואם.

שיחרור בריסל מהנאצים 3.9.45


בהגיע השיירה המשחררת לבריסל, באחד הרחובות שמתי לב שבין הקהל שעמד על המדרכה נמצאת בחורה שחרחורת. מתוך דחף פנימי ניסיתי לאתר יהודים ולא חשוב מי. הייתי משוכנע שאותה בחורה היא יהודיה. קפצתי מעל המשאית ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא יהודיה. הייתי בהלם כשענתה בשלילה. יש לציין שהייתה מוכנה לעזור לי. הייתה ברשותי כתובת ישנה של ההורים בבריסל ונתתי לה לאתר אותם. התברר לאחר זמן שאמנם היא מסרה ד"ש ממני להורים שהיו בינתיים במקום אחר בבית אבות שם שוחררו.
המשכנו לקרסטן מחוץ לעיר ולמחרת פגשתי את הורי. האחיות עוד לא הספיקו לחזור מבתי הילדים שבהם הן היו פזורות במרחקים שונים. להורים הפגישה הייתה קשה, מרגשת, בכי משני הצדדים – אני שמצאתי את ההורים ששרדו והם שמצאו את בנם האבוד.
אחרי יום נסעתי לעיר אנטוורפן. העיר ריקה מיהודים, אווירה מדכאת. הרחובות ריקים. הרובע היהודי מחוק מיהודים, הריסות ביזות, הרכוש היהודי הפקר, הרובע בו נולדתי וגדלתי נראה כמקום רפאים. קרובי משפחה, חברים וידידים אינם עוד.
אנטוורפן – עיר ואם ליהודים, תוססת עם עשרים אלף תושבים יהודים, עשירה בכסף ובתרבות. עיר שהיה לה שם עולמי בשטח היהדות, הציונות והצדקה. כל רובע וכל בית היה מוכר לי, ובכל בית היו גרים חברים מהתנועה או ידידים או משפחה. כל זה נעלם. נראה שהיהודים לא לומדים לקח. היום העיר הזאת תוססת שוב, משגשגת, יש יותר יהודים מכפי שהיו אי פעם. החיים הדתיים גברו, הרובע היהודי עבר למקום אחר, יוקרתי יותר ויפה יותר.
אחרי שבוע ימים הבריגדה התארגנה שוב ויצאנו לדרך לכיוון הולנד. הגרמנים טרם חוסלו עדיין, היו עוד בסיסי התנגדות. באחת הפעולות כקשר בחיל התותחנים ישבתי ביום הכיפורים בתצפית במגדל כנסיה באחד הכפרים בגבול בלגיה הולנד. הקרבות נמשכו, הייתה עוד התקפת יאוש מצד הגרמנים הידועה בשם התקפת VON RUNDSTET התקפה שחוסלה בהרבה אבדות משני הצדדים. לאחר מכן המשכנו לגרמניה. בדרך עברנו ערים גדולות הרוסות עד עפר. חורבות ביניהם ESSEN, DORTMOUMD, CLEVE ועוד. זהו ארץ חבל תעשייה בשם WESTFALIEN. עצרנו בעיר LUNEN. הטילו עלי תפקיד במסגרת הצבא להאזין בימי ראשון בכנסיות לדרשות הכמרים ולדווח על תוכן ההטפה. שוחררתי ב- CALLEMBERG ב- 28.8.45
.

מדליות לשיחרור אירופה מטעם האנגלים הצרפתים והבלגים

אין תגובות: