פרק ב אנטוורפן 1920-1934


בשנת 1920 נולדתי באנטוורפן ברח' LANGE KIVIT STRAAT . 130 ("לנגה קיויט"), ושמי בישראל דוד.
זוכר אני שביקרתי בגן ילדים קתולי מחוסר גן ילדים יהודי.
בגיל שש נרשמתי לבית הספר "תחכמוני" בו למדו אחי יוסף ואברהם. בית הספר זה נוסד בשנת 1923 ע"י הרב עמיאל רב העיר שהיה גם הסנדק שלי, ובשנת 1936 כיהן כרב ראשי בתל אביב.
את הכינוי שלי "בוטק" קיבלתי בבית הספר, בזמן שכל הכיתה קיבלה כינויים ומאיזבוצקי יצא בוטק המלווה אותי עד היום הזה.
עד שנת 1929 נולדו עוד שלוש אחיות:
רחל - באנטוורפן, נשואה למיכאל קליין לה בת נשואה נחה.
אביגיל - בארה"ב, נשואה לישראל קפל ולה שתי בנות: מלכה, נטי ובן קלמן כולם נשואים.
נעמי - בארה"ב אלמנה מרובין ז"ל ולה שלושה בנים אלכסנדר, שרגא, אריה ובת נינה כולם נשואים.

בשנת 1928 היה לאחי הבכור אברהם בר מצווה. זה היה מאורע מיוחד ולכן אני זוכר עד היום.
החגיגה החלה ביום שישי, כנראה שהמצב הכלכלי לא היה רע בעת ההיא. ביום שישי הייתה ארוחת בוקר שהוגשה ע"י מלצרים. למחרת - שבת הייתה עליה לתורה, קידוש בביתנו
VAN IMMERSEEL STR , 32. במשך כל היום קבלת אורחים, ובערב במוצאי שבת התקיימה סעודה חגיגית ענקית שהוגשה בידי מלצרים לבושים בלבן. החידוש אז היה גלידה פרווה. גם המתנות דאז היה מערך רב- אופניים, מצלמות, ארון ספרים וראינוע והרבה ספרים. מייד אחרי החגיגה השתנו הזמנים.

כידוע פקד משבר כלכלי עולמי בשנת 1929, אנשים הפסידו את כל הונם, פשיטות רגל לאן ספור עד התאבדויות.
הגיע תאריך בר המצווה שלי בזמנים הכי גרועים 1933. רמת החיים ירדה פלאים, המצב הכלכלי היה חמור עד כדי כך שהיו חייבים לדחות את בר המצווה מחוסר אמצעים מפרשת "לך לך" לפרשת "וישב". העליHה לתורה התקיימה ללא הזמנות בביתו של סבא, מנין משפחתי. חליפה לא הייתה לי. שרוולי המעיל היו משופשפים, הסתרתי המרפקים בטלית שלא הורדתי עד אחרי הקידוש.
אני זוכר שבאותה תקופה ההורים עשו כל המאמצים להתפרנס. אבא הפסיק לתווך בענף היהלומים למרות ששת הגיסים שהיו כולם במקצוע ושמצבם הכלכלי היה טוב מאוד. לשניים מהם היו אז מכוניות - סימן לאמידותם. היחסים בין אבא לגיסים היו קרים, בני הדודים לא הכירו כמעט אחד את השני. אנו היינו העניים והדודים מצד אמא היו העשירים.
אחד הדודים אח של אמא ליבל דימנשטיין היה היחיד שעזר למשפחה בסתר.
לאור המצב הכלכלי הירוד היו חייבים למצוא פרנסה. חלק מהתעסוקות אני זוכר.
תקופת מה אבא היה משגיח על חליבה מרגע החליבה מטעם הקהילה. כמה פעמים בשבוע יצא לחווה מרוחקת מהבית, בשעה חמש בבוקר לכפר בשם BEVEREN WAAS (בורן וס). היה גם משגיח בקונדטוריה SIMOMS (סימונס). אמא הייתה מוכרת לבנים ומצעים בין ידידים, משפחה ומכירים. באותם הימים גם פתחו מכולת עם ירקות בחדר החזיתי שהיה פעם סלון, על המדרכה היה דוכן עם הירקות והפרות.
עם עגלה בשני גלגלים ושתי ידיות היינו דוחפים אותה עד השוק הסיטונאי בשעה 4 לפנות בוקר להצטייד בסחורה.
לאחר כמה זמן כל הפרנסות האלו נפסקו- פשוט היה קשה ולא הלך.

העיר אנטוורפן הייתה עיר עם קהילה תוססת, למרות שרוב המסחר ביהלומים היה בידי היהודים היה קיים עוני לא קטן. היהודים האלה היו מרוכזים ברובע כעין "גטו" . היו רחובות על טהרת היהודים בו יכולת למצוא כל בעלי מלאכה: נגרים, סנדלרים, בית חרושת למצות, עגלות עמוסות ירקות דגים מטוגנים וכו'.
סוחרי דגים- עופות, הרבה "שטיבלאך" בתי כנסת קטנים עם חצרות של רבי'ס, שתי קהילות, מחזיק הדת שהיה שייך לאגודת ישראל, ושומרי הדת שהיה שייך לתנועת המזרחי. העיר הייתה ציונית חזקה עם כל התנועות הפוליטיות משמאל- קומוניסטים, ומימין ביתר הרביזיוניסטים.
כל תנועות הנוער היו מיוצגות. היו גם מריבות מביניהם.
בערב שבת וחג כל הרחובות היו מלאים בעגלות עמוסות פירות וירקות. בעגלות היו רטומים כלבים שמשכו את העגלה.
לא פעם היו מריבות בין פרחחים גויים לבינינו ברחוב, שנגמרו בתגרו ידים. בבית הספר הציונים היו רחוקים מטוב. את כל זמני ומרצי השקעתי בתנועת בני עקיבא, וב- 1934 למדתי חיתוך יהלומים וגם ניסור..

אין תגובות: